למה כדאי להפסיק להתבונן ולהתחיל להקשיב

(פורסם לראשונה אצל אסף פדרמן, ספטמבר 2006)

המטרה של המאמר הזה היא להציג את יתרון ה'הקשבה' על ה'התבוננות' כמטפורה למה שאנחנו מנסים לעשות בפעילות שאנחנו מכנים 'מדיטציה'. בתמצית, הטענה היא שהתבוננות היא התבוננות באובייקט, והקשבה היא הקשבה לסובייקט; אני נגיש לעצמי כסובייקט, אבל לא כאובייקט; אני רק יכול לדמיין את עצמי כאובייקט, ולכן ב'התבוננות עצמית' (בניגוד ל'הקשבה עצמית') תמיד יש מימד אשלייתי.

הזיות של מלקט בודד: שמונה פרגמנטים על הטבע

(הופיע לראשונה בארץ האמורי, דצמבר 2010)

1. פעם, לפני אי-אלו שנים, בכיר-לעתיד במערכת ארץ האמורי שאל אותי לדעתי: האם הטבע הוא מושג ריאקציונרי? היום, מהחווה האורגנית הכפרית שבה אני חי ועובד, ביושבי בין אוהל המגורים שלי לשרותי הקומפוסט, תחת עצי האורן ושמי החורף המכוכבים, בידי כוס חליטת זוטא מרעננת, אני משיב על השאלה בחיוב.

בניגוד לתפיסה רווחת, התרומה הפוליטית החשובה של התנועה הירוקה היא דווקא בהפנמת העובדה שהטבע לא קיים יותר. שאנחנו חיים, ונמשיך לחיות, בעולם מעוצב. מתוך כך עולה השאלה הפוליטית הקריטית: איך אנחנו רוצים לעצב אותו?

על הריפוי ההוליסטי של הסביבה הביתית

[שני חלקי הטקסט נכתבו ופוייסבקו לראשונה באביב 2010]

חלק ראשון

1

ריפוי הוליסטי של הסביבה הביתית: זו התשוקה המרכזית בחיי כעת.

2

הרפואה ההוליסטית עשתה בעשורים האחרונים דרך ארוכה אל עבר מרכז הקונצנזוס. התפיסה הרפואית הדומיננטית בעבר ראתה את הגוף כמעין מכונה משוכללת הנפרדת לחלוטין מנפשו ורוחו של האדם. התפיסה הזו הכתיבה תחזוקה מכנית לגמרי של הגוף, שאותה ביצעו רופאים בשר ודם, אבל ניתן היה לקוות, עקרונית, שיום אחד יחליפו אותם רובוטים. אשר לנפש – היא הופקדה בידי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, שמצד אחד כמעט ולא עשו שימוש בגוף כדי להקל על מצוקותיה, ומצד שני סירבו לקרוא את כאביו כאילו היו צעקותיה שלה. הפסיכואנליזה היתה חלוצת השינוי בתחום הזה.

3

היום הדברים השתנו קצת: יוגה, מדיטציה, שיאצו, אקופונקטורה, רפלקסולוגיה, גרינברג, אלכסנדר, פסיכותרפיה גופנית, ועוד ועוד – כולם שואפים להתייחס לגופנפש כאל יחידה אחת, ומתוך כך פונים אל הנפש באמצעות הגוף, ופועלים על הגוף באמצעות הנפש. כל שיטות הריפוי ההוליסטיות הללו ניזונות מההבנה שהתודעה שלנו היא כולה גופנית, שנפשנו ורוחנו שזורות בגופניות שלנו לבלי הפרד, גם אם לא תמיד קל לראות את הנימים הדקים שדרכם מתרחש הקשר.

4

נראה לי שהגיע הזמן לעשות מהפכה דומה לגבי הקשר בין האדם וסביבתו הביתית. לראות את הסביבה שבה אני חי, שאותה אני מעצב ושעל ידה אני מעוצב – לראות אותה כמארג שלם שאינו נפרד מהיחידה הגופנפשית שהנני. מארג שטיפוחו לא יכול להימסר בלעדית בידי עוזרת בית, טכנאים למיניהם, אינסטלטור, מבשלת, גנן וכו'. הסביבה הביתית משקפת, הן בפעולתה התקינה והן בקלקוליה השונים, את רוחם, התנהלותם ויחסיהם של המתגוררים בה. ומן הצד השני – יש לה גם השפעה מכרעת עליהם.

על רעש מכונות כבעיה אישית-פוליטית

כשכתבתי בפוסט הקודם על השיחה שלא התקיימה עם הגנרטור בפסטיבל אקטיביזם, המחשבה שלי היתה שהנושא הזה של רעש מכונות הוא דוגמה מקרית לדברים שבשבילם נחוץ אקטיביזם שאמאני, או לדברים שאפשר לעשות איתו. אבל בזמן שעובר מאז אני מגלה שהרעש כבעיה אישית-פוליטית הוא נושא שמעסיק ומטריד אותי מאוד כשלעצמו, עד שלפעמים נדמה לי שכל נושא האקטיביזם השאמאני הוא בסך הכל דרך שלי (לנסות) להתמודד עם בעיית הרעש: אני שומע את המכונות צועקות לי באוזן, ואני רוצה להיכנס איתן לשיחה כדי לבקש שקט. אז בתקווה להשיג קצת יותר שקט מרעש המכונות, אני מבקש להרחיב כאן קצת על הרעש כבעיה פוליטית ועל אופקים שאמאניים ואחרים להתמודדות איתה.

אקטיביזם שאמאני בפעולה: שיחה עם גנרטור

פסטיבל אקטיביזם היה די מוצלח השנה, בעיני. הרבה יותר מוצלח מאשר בשנה שעברה. עוד יש מה לשפר, ברוך השם, אבל הכיוון נראה חיובי, ועושה רושם שההפקה נמצאת במקום לומד. אם המגמה הזו תימשך, אם הפסטיבל הבא יהיה יותר טוב מהפסטיבל האחרון כמו שהאחרון היה יותר טוב מהקודם, ובכן – השמיים הם הגבול.

אחד הדברים שעדיין הפריעו לי השנה היה הרעש. הווליום היה יותר נמוך מבפעם הקודמת, גם ברמת הדציבלים אבל בעיקר ברמה האנרגטית-תחושתית של יותר רוגע ששרר באוויר. ועדיין, היה הרבה רעש.

בין השאר, הגנרטור שסיפק חשמל לארוע סיפק גם טרטור מתמשך, נמוך-עוצמה אבל טורדני מאוד על רקע השקט הרחב והירוק של יער הזורע. בשלב מסוים רציתי לגשת לשוחח איתו, לספר לו שהרעש שהוא מפיק מפריע לי, לבקש ממנו יותר שקט, ולשמוע מה יש לו לומר. השיחה הזו לא התרחשה בסופו של דבר, ויש בי תקווה שבפסטיבל הבא כבר לא יהיה בה צורך, אבל אין לדעת. הטקסט הזה נכתב במטרה להכשיר את הקרקע, אם לא לשיחה הזו, אז לשיחות אחרות כדוגמתה.

הזמנה לאחד במאי 2010

[מכתב קבוצתי שנשלח ונזנח]

———- Forwarded message ———-
From: Omer Ori
Date: 05/05/2009
Subject: הזמנה לאחד במאי 2010
To: *****************************

חברות וחברים יקרים, שלום.

תשמעו משהו.
צעדתי ביום שישי האחרון בצעדת האחד במאי, מפלורנטין לשדרות רוטשילד. היתה לי תחושה חגיגית ואנרגטית, והמארשים של קבוצת בני הנוער שצעדו ותופפו בחולצותיהם האחידות מילאו אותי באנרגיות מלחמתיות

עולם ישן עדי היסוד נחרימה!
מגב כפוף נפרוק העול!
את עולמנו אז נקימה!
לא כלום אתמול, מחר – הכל!

אבל הרגשתי די עקר עם האנרגיות האלה. חוץ מלצעוד/לרקוד אותן לא היה לי מה לעשות איתן.

אני צועד ושומע מאחורי את הסיסמאות: "חינוך חינם – לכולם!", ואני חושב לעצמי – WTF? זה מה שאנחנו דורשים לעצמנו באחד במאי? גישה זולה ושוויונית יותר למכלאות-הידע, שמרטפיות-הנירמול הקרויות "חינוך"?
או השלטים של עמותת "מען" (שאני מעריך אותה מאוד): "די לאבטלה!". זה כל מה שאנחנו מסוגלים לדרוש? תעסוקה מלאה בעבודות המנוכרות והמנכרות שלנו? ואני מודע לזה שאני כותב כאן מתוך עמדה פריבילגיונית של מי שגילו, מוצאו והשכלתו מגוננים עליו (לפחות בתחושה הסובייקטיבית) מפני החרדה מאובדן הפרנסה. ובכל זאת, מתוך המקום הזה, הרגשתי שאין לי דרך להשמיע את הקול שלי באחד במאי 2009. היה חסר לי הקול שאומר שהעבודה כפי שאנחנו מכירות אותה היום היא בפני עצמה, במהותה, הפרה של זכויות העובד, שהיא הפרה של הזכות שלי לחיים של שמחה, יצירה, פוריות, משחק, אהבה. ואם היתה לי תחושה שלפחות המסרים המינימליסטיים שסביבם התארגן היום הזה מובילים לאיזשהו סוג של שינוי פוטנציאלי, אז מילא. אבל הפורמט הזה, של צעידה עם שלטים וקריאת סיסמאות הרגיש לי ביום שישי כמו ביטוי מוכחש של חוסר-אונים יותר מאשר כמו גילוי אמיתי של כוח. ואני רוצה כוח אמיתי בידיים שלי.
אז חשבתי שאני רוצה שבאחד במאי 2010 זה יהיה אחרת. וחשבתי שאם אני רוצה שהאחד במאי 2010 יהיה אחרת, כדאי להתחיל לעבוד על זה כבר מעכשיו.
אז הנה אני מתחיל. ואני רוצה להזמין אתכם להתחיל איתי.